הילד והשבט – ד"ר רונן הופמן

30 בJanuary 2016

כהורים, חלק גדול מהחלטותינו היומיומיות עוסק בשאלות ובדילמות הקשורות לילדים שלנו. בעומס השגרה ובלחצי היומיום אנחנו נוטים לקבל החלטות ביחס לילדים, חלקן משמעותיות מאד, כמעט מבלי משים – ועדיין, לכולנו ברור עד כמה חשוב למצוא זמן ומרחב בתוך השגרה השוחקת על מנת לאפשר התבוננות עצמית בתהליכי קבלת ההחלטות שלנו, במיוחד בכל הנוגע להתנהלותנו והעדפותינו ביחס לילדים.

הנה, במשפט אחד אמרתי כמעט הכול: 'התנהלותנו והעדפותינו ביחס לילדים'. בואו נודה על האמת, פעמים רבות החלטותינו לגבי הילדים לא נובעות מהניסיון לשים את הילד במרכז – אלא את עצמנו. יותר מדי החלטות שלנו לגבי הילדים נובעות מן השאלה: מה אנחנו רוצים עבור הילד, ולא מן השאלה הרלבנטית יותר: האם אנחנו קשובים לרצונות האותנטיים של הילד עצמו? פעמים רבות, רבות מדי, העדפותינו ביחס לילדים נובעות מאלמנט השבטיות הדומיננטי בחיינו והמשפיע על כולנו. באופן מטאפורי כולנו משתייכים לשבטים. כל אחד מאתנו נטוע בתוך קבוצת ההשתייכות שלו, הקבוצה שבתוכה הוא אוהב ורגיל לחיות, הקבוצה שנוסכת בו ביטחון, הקבוצה שההרגלים שלו משתלבים בהרגליה, הקבוצה שבמחיצתה הוא מבלה ימי הולדת, טיולים ובילויים. במובנים אלו ובמובנים רבים נוספים, כל אחד מאתנו חי במסגרת השבט שלו.

השבטיות אופפת ועוטפת אותנו בתחושת שייכות וביטחון אבל יש בה גם צד מאתגר ומורכב מאד: היא מנהלת אותנו, היא תובענית כלפינו, היא קובעת נורמות עוברנו, היא מפעילה עלינו לחצים חברתיים, היא מגדירה לנו דפוסי התנהגות ומשפיעה מאד על החלטותינו.

הפסיכולוג החברתי אוטו ראנק מתאר באופן יוצא מן הכלל כיצד האדם, מרגע לידתו ועד מותו, נתון מבחינה פסיכולוגית במעין מלחציים המפעילים על נפשו שני כוחות אדירים מנוגדים: מצד אחד במשך כל חייו הוא רוצה להיות מקובל מאד בקרב הקבוצה שאליה הוא משתייך, הוא שואף להיות אהוד מאד על חברי השבט שלו ולזכות להכרה ולהוקרה חברתית – ומצד שני הוא חותר בכל רגע נתון להיות הוא עצמו, אינדיבידואל המבטא את עצמיותו ואת רצונותיו האותנטיים ללא קשר לרצונות השבט ולעתים אף בניגוד לנורמות שהשבט מכתיב.

מבין שני הכוחות המנוגדים הללו, מסביר ראנק, הכוח המנצח בהשפעתו עלינו הוא כוח השבט, כוח הרצייה החברתית. כך אנחנו נסחפים לרכוש מותגים מסוימים למרות שהם לא תמיד מבטאים את טעמנו האישי, כך אנחנו משקיעים משאבים אדירים בניסיון לזכות בסטטוס חברתי גבוה למרות שהוא לא בהכרח מסב לנו אושר – וכך, פעמים רבות, אנחנו פשוט 'מיישרים קו' עם הנורמות החברתיות כדי להיות אהודים ומקובלים.

העניין הוא שכך אנחנו גם נוטים לקבל החלטות לגבי הילדים שלנו – ולעתים קרובות אף מחנכים אותם לגדול ולהתפתח ברוח זו. בכך אנחנו מחמיצים את אחד הדברים החשובים ביותר בחיינו: את היכולת לפגוש את נפש הילד האמתית, האותנטית, להתבונן בה ולאפשר לה להתפתח ולבוא לידי ביטוי.

על כן הרשו לי להציע דרך מעט שונה לקבלת החלטות בנוגע לילדים שלנו: בואו נשים, ולו לרגע, את הילד או הילדה במרכז. בואו לא נפעל באופן אוטומטי על-פי 'דבר מועצת השבט'. בואו נתבונן בפנימיותו של הילד, נקשיב לו, נבין מה באמת עושה לו טוב, כיצד אישיותו עשויה להתפתח למקום הבריא, המאפשר איזון נכון ולא מלחיץ בין המשיכה הטבעית לאותנטיות האינדיבידואלית – לבין המשיכה הטבעית גם היא לרצייה חברתית.

בהקשר זה, אחת הדילמות החוזרות ונשנות מדי שנה קשורה אמנם בילדים עצמם אבל באופן טבעי, כמו בנושאים רבים אחרים הקשורים בהם, אנחנו בעצמנו נדרשים להתמודד איתה: מה עושים עם הילדים הקיץ? עולם תכניות הקיץ לילדים עתיר באטרקציות, בארץ ובחו"ל. האינטרנט, הרשתות החברתיות והנגישות התחבורתית-תיירותית המאפשרת לנו להגיע בקלות יחסית כמעט לכל פינה ברחבי תבל – הפכו את המונח 'כפר גלובאלי' לדבר מעשי ומוחשי עבורנו ועבור ילדינו. אז מה עושים? לאן שולחים את הילדים? למחנה קיץ בארץ, אולי בחו"ל – ומה בעצם עושים שאר ההורים בסביבתנו עם הילדים בקיץ?

על מנת להחליט נכון, חשוב גם במקרה זה להתבונן פנימה אל נפשו ואל רצונותיו של הילד ולהקשיב פחות לטרנדים החברתיים מסביב. הדבר הנכון יהיה לשלוח את הילד לחוויית קיץ כזו שתאפשר לו להיפתח ולהיות הוא עצמו, להביא לידי ביטוי צדדים רבים באישיותו, לפגוש חברים חדשים ללא ביקורת חברתית ודעות קדומות, חוויית קיץ שתחבר אותו לעצמו ולזולתו, שתעצים אותו ושתעשה לו רק טוב.

מאת דר’ רונן הופמן